כתב: ערן יעקובוביץ מלאים יותר ושעירים קצת פחות, הכריזו בשבוע שעבר חברי להקת "החברים של נטאשה" על איחודם. יש שיגידו שזה לא יותר מהידבקות במחלת האיחודים שפוקדת כל להקה שנייה, בעיקר אם היא מפורקת ומאחוריה עבר מפואר. תסמיני המחלה הם הופעות אורח חוזרות ונשנות של חבר להקה אחר, אולי גם ביצוע משותף ללהיט של הלהקה, והכי חשוב – הכחשות גורפות מצד כל המעורבים בעניין, זאת כמובן עד התפרצות המחלה, באופן ברוטאלי וסופי – בד"כ בהצהרה על איחוד בחזרה מחויכת ומתוקשרת היטב של חברי הלהקה הנדבקת. ויש כאלה, הנוסטלגיים מביננו, שיחייכו למשמע כל מילה הקשורה באיחוד להקת רוק ישראלית בכלל ו"החברים של נטאשה" בפרט. אני נמנה עם האחרונים. בואו נהייה ציניים לרגע - בין אם נאהב זאת או לא, לכסף תמיד היה ותמיד יהיה חלק חשוב בעניין, ובצדק – לאמנים מגיע תגמול על עבודתם. ואם ללהקה יש קהל מעריצים גם בימינו אנו, אז למה לא בעצם? על אחת כמה וכמה כשיש בצד האיחוד גם הבטחה לעבודה על חומרים חדשים, כמו במקרה של נטאשה. שטרית ודוכין אחראים יחד לכמה מלהיטיו הגדולים של הרוק הישראלי, במיוחד זה של שנות ה -90 המוקדמות ועכשיו חובת ההוכחה עליהם, לנו נשאר רק לקוות שהקסם המשותף לא פג (עיין ערך משינה). אז כמה מילים על הלהקה לטובת אלו שלא הכירו: "החברים של נטאשה" הוקמה בשנת 87'. השם אגב הומצא ע"י מיכה שטרית בעת שהסתכל על תצלום בביתו של ארקדי דוכין. נטאשה הספיקו להוציא 3 אלבומי אולפן בסה"כ, הראשון מביניהם בשנת '89, "החברים של נטאשה", ב בהפקתו של יזהר אשדות מכר האלבום קרוב ל – 40,000 עותקים. אלבום מלנכולי, עם לחנים מרגשים של ארקדי דוכין על הפסנתר, מנגן ברכות, מוציא החוצה את קולו המחוספס של שטרית, ובשירים אחדים אף את שלו, לעיתים עצוב ונוגה ולעיתים צווחני ובוכה והכל במבטא ייחודי לו. האלבום האהוב עליי, ללא ספק. בשנת '91, הוציאו נטאשה את "שינויים בהרגלי הצריחה", אלבום רוק מופתי לכל הדעות, בהפקתו של יוסי אלפנט הגדול שמיצב אותם כאחת להקות הרוק המשפיעות של שנות ה – 90 עם להיטים כמו: "עוד נגיעה", "על קו הזינוק", "אם כבר לבד" ועוד. יוסי אלפנט אגב, לא זכה לראות האלבום יוצא, הוא לקה בדום לב כמה שבועות לאחר סיום העבודה עליו. בשנת 94 ראה אור אלבומם השלישי, "רדיו בלה בלה". יצירה בת 2 דיסקים , המתארת אדם מפוצל אישיות בת 4 חלקים - "פרדי", "הפי", "שץ" ו"ליזה", אשר כל חלק כתוב ומולחן לפי סוג האישיות. זה התברר כאלבומם הנמכר ביותר, והיחיד שמננו ראו הנטאשות כסף רציני, מאחר ובשני הקודמים הם נפלו להסכמים נצלניים מצד חברת התקליטים. "החברים של נטאשה" התפרקו לבסוף בשנת 96' בצעד שהפתיע רבים, אך בדיעבד תרם רבות למעריצים כששטרית ודוכין ממשיכים להוביל את הרוק הישראלי ואת המוזיקה בארץ עם להיטים בקריירות הסולו שלהם. לסיכום, כל איחוד שכזה בא ופורט על מיתרי הנוסטלגיה של מעריצי הרוק הישראלי לדורותיו ומעורר זיכרונות אצל אלו שבשבילם השירים הם יותר מסתם שירים - הם מסמלים תקופה ואווירה, ושלל זיכרונות שכנראה לא יחזרו, אז לפחות שיהיה אפשר קצת להתגעגע. ואם הלהקה מקבלת גם כמה גרושים, שיהיה בכיף, זה רק אומר שהם בדרך להחלמה מלאה.
