שנת 2010, מדוע לקח כל כך הרבה זמן לאומנים ולמודעות הזאת לצאת? למה רק עכשיו יצאו יהודה פוליקר, יהודית רביץ ועוד טובים אחרים מהארון בשנים האחרונות? אולי עכשיו כשהם מבוססים, ידועים, אהובים ובעיקר יציבים בתחום המוזיקה, העניין קל יותר. המצב אינו פשוט בכל מצב שיהיה, לפחות בשנים האלו. בתור אמן\זמר ובכלל מישהו בעל כשרון מוזיקאלי שרוצה לצאת החוצה, להתגלות, להביא את המוזיקה והייחודיות שלו זה קשה יותר. "ניסים תשמע תיהיה מלחמה"- עברי לידר אולי מייצג את זה בצורה הטובה ביותר. בכתבה ששודרה לא מזמן יהודה פוליקר מסביר כי למשפחה הודיע עוד בגיל מוקדם יחסית, יצא והצהיר בפניהם את מיניות, אבל משום מה שמר את זה רק במסגרת המשפחתית ולא מעבר לזה. רק היום אחרי 30 שנה יצא גם לתקשורת ולקהל הרחב בכלל. אני לא בטוח עד כמה היתה משפיעה עלי העובדה אם הייתי יודע שיהודה פוליקר הומו, עוד לפני שהכרתי אותו. אני בסך הכל שומע את המוסיקה שלו - זו לא חתונה אזרחית. "יש דברים שרציתי לומר" - מי ידע שכך יהיה, והמשפט המדהים הזה ידע לייצג את יהודה כמו שהוא הציג אותו בצורה מושלמת. בדיון שיצא לי להשתתף בין החברים נאמר בהתלהבות רבה שאין זמרים\אמנים מהעדה המזרחית שיצאו מהארון, אני בטוח שיש ושהם עוד יתגלו בעתיד, כשיהיו מבוססים יותר. השאלה שנשאלת היא למה לא עכשיו? בטח אם אמן מהעדה המזרחית יצא זה יהיה קאמבק גדול וגם ידעו לעשות מזה רעש שיעזור לפרסום, אחרת זה לא שווה להם. קשה לקבל אמן בעל העדפה מינית "מוזרה" או "שונה". אולי מכוון שהם הופכים להיות גם איזשהו מודל חיקוי, משהו מעבר למוזיקה, לאומנות, הם חייבים לייצג משהו, אפילו פוליטי. מצד שני יש את אלו שפשוט אוהבים לשמוע את השירים שלו ולא מעניין אותם חייו האישיים של האמן - אם חזרו בתשובה, או יצאו מהארון. אני לדוגמא אוהב את עמיר בניון למרות שחזרה בתשובה לא לוקחת חלק בחיים שלי, אני יודע להקשיב למילים, ללחן, ולהוציא את מה שאני אוהב ואת מה שלא פשוט להעביר, ממש כמו מסורת, לדעת לקחת מה שנראה לך ואת השאר לשים בצד. באופן שונה לחלוטין ממנו יש את יהודה פוליקר, שאני מעריץ גם כן, למרות שיצא מהארון. מה דעתכם, האם העדפה מינית יכולה להשפיע על הצלחה, פרסום, כבישת יעדים, מה אתם הייתם עושים במקומם ובעיקר מתי?
