מה שיש לי לומר לך הוא סתיו, הוא סתיו |
לא יותר ועוד משהו רך |
שאיננו עולה על הכתב |
אך עולה על הדעת כל כך |
כמו התכלת הזו ברקיעים |
והאור הסתוי מסביב |
שאיננו בעצם כי אם, כי אם |
מפרעה על חשבון האביב |
מה שיש לי לומר לך הוא זה, הוא זה |
שהמון מצעדי חצוצרות |
נחנקים בי בתוך החזה |
כמו הנפץ בשבי הניצרות |
כמו אילמות אשר אין לה סופים |
וכמו בכי אשר אין לו שפות |
וכמו ים המגמגם לחופים, לחופים |
אספרנטו נצחי של סופות |
מה שיש לי לומר לך בקול, בקול |
הוא שכל ששמעת או ראית |
עוד איננו גם רבע מכל |
מה שיש לי לומר לך, פראית |
כמו השקט הרם, העולה |
על פסגות הדברים הגדולים |
ויודע תמיד למלא, למלא |
את הרווח שבין המילים |