אני חושבת,
על החייל אני חושבת.
על החייל של אתמול -
של הסדר.
מן המדבר הגדול
בא חייל.
ועליו אני חושבת.
הוא ישב בתוכנו ככל האדם.
מקומו לידו של סבא.
וקרא הגדה, ואכל ושתה,
ואמר שירה עם אבא.
וצחק, ודיבר,
והיה אחר.
ואני רק אני יודעת מדוע.
ראיתי היטב,
עצב היה, מאוד, מאוד עצב.
ולא ככל האדם,
לא עצב בקול רם -
רק עיניו עצבות היו,
רק ידיו עצבות היו -
לא ככל האדם,
לא ככל החייל,
החייל של אתמול.
ורציתי לגשת אליו ולשאול -
איפה אמא שלך?
ורציתי לשאול:
ילדה יש לך?
ורציתי לשאול:
מלחמה, זה לא טוב?
ורציתי לשאול שאלות לרוב.
לגשת אליו ביקשתי.
לא ניגשתי,
התבישתי.
לא אמרתי דבר,
והוא לא אמר,
נגע בראשי
נגיעה חרישית,
כמי שיודע סוד,
כמי שיודע סודי סודות,
והיתה ידו עצבה מאוד.
ואני חושבת,
כל היום אני חושבת,
אני חושבת על החייל של אתמול,
זה הכל