אין גירסה קלה
הצג גם אקורדים
| G#*: 4x442x |
| פתיחה: |
| בכל פעם שעוצם עיניים |
| חוזר אותו תסריט |
| זה שיאהבו אלה שעוד מאמינים בגיבורים |
| והוא מתחיל בירושלים חדר קטן |
| בבית חולים |
| אבא מחובר לצינורות |
| מולו ילד, מסביב כמה דודים |
| וככה בלי כישוף, ככה בלי קסמים |
| צמח לילד שריון שש טון |
| מתחת לבגדים |
| והוא גדל לאט לאט הוא לומד |
| לחיות את החיים |
| קצת מרביץ קצת גונב |
| הטריקים מהקראטה עוזרים |
| סוגר את הלב |
| עוטף תכאב |
| בלילות באות מחשבות |
| אבל הוא רגיש אז הוא קולט |
| שגם בני המשפחה |
| סוחבים שקים וזה כבד |
| בתת מודע הופך תקליט |
| ומעכשיו הוא מגונן |
| שומר על אחיו שהולך וחרד |
| שומר על אמא שלא תשבר |
| ועל הבית שלא יתפרק |
| לא לעשות בעיות |
| להצטיין |
| וכבר בגיל חמש עשרה |
| השרירים שלו גדלים |
| הילד הופך לנער בעולם המבוגרים |
| אז הוא עובד בסבלות, במלצרות |
| על הקיר יש מדליה מעוד תחרות |
| וגם בבית ספר מגלים בטעות |
| שוואלה יש לו ראש |
| אבל מה עם הלב הסדוק |
| ובאיזה כלים מתקנים |
| ולמה את זה בבית ספר |
| אף פעם לא מלמדים |
| נזרקתי לחיים ידיי היו ריקות |
| שרדתי כל אוויר דליל |
| מחנק בעליות |
| אחרי החושך |
| אחרי התהומות |
| כבר לא מפחיד אותי למות |
| יותר מפחיד לא לחיות |
| זה לכל מי שחשד בי שאני אחר |
| שקיבלתי את האור שלי |
| מן ההפקר |
| שהמלאכים ירדו |
| השתחוו אמרו אמן |
| הוא לא אדם רגיל |
| הוא סופר-מן |
| שמונה עשרה מלאו לנער |
| פתאום מכתב מהצבא |
| בינו לבין אמא נפתחת מלחמת התשה |
| אחרי שנים שהמערכת שתתה להורים |
| שלו את הדם |
| היא רוצה את הילד בבית |
| בלי דאגות, בלי בלאגן |
| אבל הוא לא מוותר |
| הפעם זה סרט אחר |
| הוא כותב מכתב ועוד מכתב |
| חוצה גדר ועוד גדר |
| ולבסוף אימו נכנעת |
| היא לא מופתעת כשהאות מבשר |
| על מגרש המסדרים נקבע |
| הנער לוחם מצטיין |
| וכך האגדה מספרת |
| הוא נבחר לאיזו סיירת |
| שם כולם עוטים שריון |
| מחזיקים אמת כואבת |
| שם בתוך תוכו של כל אחד |
| גדלה פינת סתרים |
| ברוך הבא אחי |
| למועדון הלבבות השבורים |
| בלילות יש מארבים, מעצרים |
| מלחמה שפורצת מכה בפנים |
| כל חבר שהלך צורב מבפנים |
| כמו שמן רותח על יד |
| וכשמישהו בא לעזרה |
| כשמישהו מנסה להבין |
| הנער עונה בנימוס: |
| 'יהיה בסדר, סוחבים' |
| זה בא לו בחלומות |
| במחשבות |
| זה רעב מהבטן ללכת מכות |
| התמכרות אל האקשן |
| אל הסכנות |
| רק להרגיש בחיים |
| אבל לפני שאהפוך קלישאתי אהובתי |
| היה חשוב לי שתדעי |
| כל זה אמת |
| הנער הזה הוא אני |
| נזרקתי לחיים ידיי היו ריקות |
| שרדתי כל אוויר דליל |
| מחנק בעליות |
| אחרי החושך |
| אחרי התהומות |
| כבר לא מפחיד אותי למות |
| יותר מפחיד לא לחיות |
| זה לכל מי שחשד בי שאני אחר |
| שקיבלתי את האור שלי |
| מן ההפקר |
| שהמלאכים ירדו |
| השתחוו אמרו אמן |
| הוא לא אדם רגיל |
| הוא סופר-מן |
| אז אחרי שהתרתי ספקות |
| הסרתי מליבי מסכות |
| ככה באתי אל עולם המוזיקה |
| בין שיכורים, קוקאין וזונות |
| שם גליתי חסרי ביטחון |
| שמפחדים מעצמם |
| שמכורים לכפיים |
| ולא מצאתי אותי ביניהם |
| אז נשארתי לבד בינתיים |
| עד שהגיעה אישה אחרת |
| חכמת לב, טובת עיניים |
| שראתה בתוכי כוח על |
| שהוא גם קביים גם כנפיים |
| שלימדה אותי שבשבר מר |
| מסתתרים להם גם שמיים |
| ולא חשוב כמה חטפתי |
| העיקר לא הרמתי ידיים |
| ולאט שיר ועוד שיר |
| למדתי לעצמי להסביר |
| שכל מה שחוויתי |
| נועד לי |
| כדי שאוכל לבסוף להבין |
| שרק מי שצעד באפלה ובחושך |
| יודע באמת מהו אור |
| שכל תפילה בה ביקשתי לשכוח |
| רק גרמה לי לשוב ולזכור |
| ואחרי שנפצעתי |
| היו לי לילות |
| ששאגתי מתוך החזה |
| התחלתי לנהל עם אלוהים חשבונות |
| אם תיתן לי ככה |
| אני אתן לך את זה |
| אך בסתר ליבי השבור השלם |
| לא היו לי ספקות |
| כבר לא מפחיד אותי למות |
| יותר מפחיד לא לחיות |
| מעבר: |
| מעבר: מעבר: מעבר: מעבר: x4 |
| נזרקתי לחיים ידיי היו ריקות |
| שרדתי כל אוויר דליל |
| מחנק בעליות |
| אחרי החושך |
| אחרי התהומות |
| כבר לא מפחיד אותי למות |
| יותר מפחיד לא לחיות |
| מעבר: |
| x4 |
| זה לכל מי שחשד בי שאני אחר |
| שקיבלתי את האור שלי |
| מן ההפקר |
| שהמלאכים ירדו |
| השתחוו אמרו אמן |
| הוא לא אדם רגיל |
| הוא סופר-מן |
